По мотивам песни С.Никитина на стихи Ю.Левитанского"Сон об уходящем поезде"
כל יום אותו חלום דופק את השינה כאילו שאני נתקע בתחנה. בשמש ובחום עומד ליד הכביש, ואוטובוס פתאום עבר, החנטריש. ואחריו לרוץ יכול ולא רוצה - ממילא לא אספיק, אם כך שייתפוצץ. הוא לא ירצה לחזור ממעגל קסמים, רמזור שלו ירוק, פתוחים המחסומים. ורק אני לא זז, דורך על המקום כמו איזה מטומטם, כמו תהליך שלום. כדור הארץ סתם אותנו מסובב - האוטובוס רחוק ואין להתקרב... אבל הבעייה כספית ומוסרית שלי לא מתאימות רכבת ומונית. אני עומד שעה ואין כבר אנשים, אז מה אם אין ברירה, אם יש "חופשי-חודשי"? אני קשור אליו, לאוטובוס קטן. מזגן בו כמו תנור, תנור בו כמו מזגן. ולא חשוב אם הוא יפה או מכוער: מספר שלו חזק וקו שלו ישר. ואחריו לרוץ רוצה ולא יכול, הוא לא אוהב אותי למרות שהוא כחול. ולמה סיבובים כדור עושה לאט הוא לא יחזור אליי לפני מוצאי שבת.
09.1997
|